אנחנו עומדות פה לפניכם בכאב עצום. סבא שלנו, מר אברהם רינגל, מי שהקים את האנדרטה לפניכם, מי שהגה, הפיק, תכנן וארגן את הטקס הזה בכל שנה מחדש, הלך לעולמו לפני כחודשיים ימים.
הייתי בת 13, בגיל של מאיה, כשלראשונה נתבקשתי על ידי סבי להקריא כמה מילים בטקס יום השואה שארגן בבית הכנסת על שם קדושי השואה ברמלה. אז, הקראתי בפניכם את השיר  "אין פרפרים פה בגטו". והשנים חלפו וזו כבר הפכה למסורת. כשבגרתי התחלתי ללמוד, לחקור ולהעמיק בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. ככל שלמדתי יותר רק הבנתי כמה אני עוד לא יודעת, והצורך לשמוע אתכם, ניצולי שואה יקרים,
הלך וגבר.
בשנת 1993 קיימנו את הטקס פה  למרגלותיה של האנדרטה המיוחדת שלפניכם. האנדרטה שמסמלת עבורי יותר מכל את העיסוק הבלתי פוסק של סבי ז"ל וסבתי שתבדל לחיים ארוכים בהנצחת זיכרון השואה.
בכל שנה מחדש עמדתי לפניכם, כשסבי יושב פה לפניי, מהנהן בראשו, מסמל לי עם היד להאט בדבריי: "תקראי לאט וברור שרוניק'ה" הוא היה אומר לי. יש לך דברים חשובים לומר ואני רוצה שכולם ישמעו ויבינו אותך. זה כמעט בלתי נתפס עבורי לעמוד כאן לפניכם בלעדיו.
היום, כשהוא טמון פה בבית העלמין, כמה מטרים ספורים מאיתנו, ומהאנדרטה המרשימה שבנה במה ידיו, אני פשוט יודעת שהוא מתבונן בנו מלמעלה ומרגיש את הגאווה. סבא שלנו, מר אברהם רינגל, לא עסק בזיכרון השואה רק בימי שואה, הוא עסק בו יום יום. הנצחת קורבנות השואה ותיעוד הסיפורים של אלו ששרדו את הזוועות היו חלק בלתי נפרד מדרך שהתווה עבורינו, וזה הציווי שציווה לנו. אנחנו בנות הדור השלישי והרביעי, הנכדה והנינה, לוקחות את התפקיד הזה בגאווה גדולה, עם תחושת שליחות אדירה. אנחנו נמשיך וננציח, נחקור, נתעד, נזכיר, נכתוב, נפיץ, נספר, ונמשיך את דרכם של סבינו וסבתנו.